<h1>ראב"ן שו"ת סימן ק'</h1>
<h2>דף פט.</h2>
ראובן תבעו לשמעון לדין על פי הקהילות בקלוניא וטענו מה שטענו ושמעון השיב מה שהשיב ונתחייב שמעון שבועה, וכשבא להשביעו פייסוהו קרובים עם ב"ד למחול לשמעון השבועה, ונתרצה ראובן ומחל, כדרך כל מוחלי שבועה כשמפייסים ממנו [ל]מחול ואומר יהי כדבריכם כמו כן אמר גם הוא, ואחרי כן בא ראובן על שמעון בעקיפין עד שתפס משלו וטוען מחילתי אינו מחילה כי לא אמרתי מחול לך וגם לא הקניתי לך בקנין. דעתי נוטה שאין לו לראובן על שמעון מכל אותה תביעה כלום לא שבועה ולא פירעון, שהרי יצא מב"ד זכאי מפירעון ושבועה שחייב מחל לו. ועל אומרו לא אמרתי מחול לך, אינו צריך, שכיון שהיו ב"ד מדברים עמו מחול לו ואמר הוא יהי כדבריכם הרי הוא כמפרש מחול לך, כדתניא [קידושין ו'.] היה מדבר עמה על עיסקי גיטי' וקידושיה ונתן לה ולא פירש ר' יוסי אומר דיו ור' יהודה אומר צריך לפרש ואמר רב יהודה אמר שמואל הלכה כר' יוסי והוא שעסוקין באותו ענין, וכ"ש שאמר יהי כדבריכם דהוי כמפרש מחול לך. וגבי נזיר תנן [נזיר כ':] הריני נזיר ושמע חבירו ואמר ואני ואני כולם נזירים, אלמא אע"ג דלא פירשו האחרונים ואמרו הרינו נזירים אלא סתם אמרו ואני ואני הוו כמאן דפרשי כיון דקיימי אראשון דאמר הריני נזיר, ה"נ כיון דאמרו ב"ד מחול [לו] והוא אמר יהי כדבריכם כמאן דפריש מחול [לך] דמי. ועוד שהרי אדם מסכים דעתו לדעת ב"ד וב"ד אמר לו מחול ומסתמא הסכימה דעתו לדעתם, דאיבעיא להו [סוטה כ"ה.] בעל שמחל על קינויו מחול או לא מחול ת"ש ואלו שב"ד מקנין להן מי שנתחרש (ואומר) [או מי] שהיה חבוש בבית האסורים ואי אמרת קינויו מחול עבדינן מידי דאתי בעל ומחיל לה סתמא דמילתא אדם מסכים דעתו על דעת ב"ד, וה"נ היה [דעת] ב"ד שיתגמר כל הדין במחילה זו ולא תקום צרה פעמים והסכימה דעתו לדעתם. ועל אומרו שלא הקנה בקנין, איברא בין מחילת ממון [בין מחילת שבועה] בפני ב"ד לא בעיא קנין, דתנן [סנהדרין כ"ד.] היה מחויב שבועה בב"ד ואמר לו דור לי בחיי ראשך ר"מ אומר יכול לחזור בו וחכמים אומרים אין יכול לחזור בו, ומסקנא בגמרא באתן לך מחלוקת אבל במחול לך ד"ה אין יכול לחזור בו, ומחילה זו בלא קנין, מדשלחו ליה מבי רב לשמואל [שם:] ילמדינו רבינו לפני גמר דין וקנו מידו מהו שלח להו אין לאחר קנין כלום, מכלל דלאחר גמר דין בלא קנין הוא אפילו הכי אין יכול לחזור בו, וכי היכי דבדור לי ומחול לך בלא קנין מחול ואין יכול לחזור ולהשביעו שכבר מחל [לו התביעה, ה"נ במחול לך לחוד אין יכול לחזור בו שהרי מחל לו] השבועה והתביעה ונגמר הדין. והא לא מצי אמר שבועה מחלתי לך תביעה לא מחלתי, שהרי אין כאן תביעה אלא שבועה שחייבוהו ב"ד ואזלה לה השבועה, דאמר ר' אבין אמר ר' אליעזר אמר ר' יוחנן [ב"מ י"ז.] היה מחויב לחבירו שבועה בב"ד ואמר נשבעתי והעדים מעידים אותו שלא נשבע וכו', אלמא דמי שנתחייב שבועה אין לבעל דינו עליו אלא שבועה אא"כ מצא עדים ואם מחלה הכל מחול. ואם נפש אדם להשיביני ממעשה השנוי בהלכות גדולות [הל' נדוי סי' מ"ז] אדם שתפש בדין את בעל אחותו או אחותו ואמר לו ממון היה בבית אבי ולא מצאתי אותו ופסקו שבועה עליהן ועשו פשרה ביניהם ונתנו לו דבר מועט ומחל להן את השבועה וקנו מידו, אם קנו מידו בלשון זה שנטלתי ממון זה ומחלתי כל שיש לו משלי אע"פ שנתגלה עליהן ממון אביו מה שעשה עשוי שהרי מחל, אבל אם בלשון הזה קנו מידו שנטלתי ממון זה ומחלתי את שבועה ולאחר מיכן נתגלה עליהן ממון אביו, שבועה הוחלה ממון לא הוחל ומחזיר את שנטל ומחזירין את שנתגלה עליהם וחזרה שבועה למקומה, אלמא אע"פ שנמחלה שבועה תביעה לא נמחלה. אמת הן הן הדברים ולא דמיא לההוא דהכא, [התם] נתגלה ממון אביו בעדים שמצא עדים שנטל ממון אביו ולהכי תביעה לא נמחלה במחילת השבועה, דהא אפילו אם נשבע בעל אחותו והדר מצא עדים הוה הדר גבי מיניה, דליתא לדרב דאמר [ב"ק ק"ו.] מנה לי בידך והלה אומר אין לך בידי ונשבע ובאו עדים פטור שנאמר ולקח בעליו ולא ישלם כיון שקיבלו בעלים שבועה שוב אין להם תשלום ממון, ויתיב רב נחמן וקאמר להא שמעתא וכו' עד מכדי דרב לא סבירא לך משכוני נפשך אדרב למה לך א"ל לפרושי לדרב אמרי ומיתבי' והא רב קרא קאמר אמרי קרא לכל הנשבעין שבתורה נשבעין ולא משלמין אתא, אלמא ליתה לדרב אלא אפילו נשבע ואח"כ מצא עדים ישלם, וכ"ש היכא דלא נשבע אלא מחל לו שבועה והדר מצא עדים ודאי גבי, אבל היכא דלא מצא עדים בין נשבע בין מחל שבועה לא מצי הדר עליה דמחילת השבועה היא מחילת התביעה. והא (דקתני) [דקאמר הלכות גדולות] וקנו מידו, ה"ה אם לא קנו אלא מעשה שהיה כך היה ולרוחא דמילתא הוא דעביד דודאי לא בעינן קנין בב"ד כדאמרינן בדור לי בחיי ראשך ובמחול לך. וגם אלימי ב"ד לאפקועי ממונא, כדתנן [ב"מ ל':] היה בטל מסלע וכו' עד אם יש ב"ד מתנה בפניהם ושקיל סלע, אלמא אלימי [ב"ד] לאפקועי ממונא דהאי ולמיתב להאי אפילו שלא בפניו, וכ"ש הכא דבפניו כשעומד ומוחל וב"ד מוציאין לזה זכאי מידיהם דהוי כאילו פטרוהו לגמרי והוי כאילו הפקיעו תביעתו של זה. ודוקא הא דאמר[ן] דמחילה בב"ד הוי מחילה היינו היכי דלא טעה (אבל) [כגון] ממון שיודע ודאי שאין לו עליו עדים או ממון שיודע דשיש לו [עליו] עדים או שטר ואעפ"כ מחלו התם ודאי הוי מחילה, אבל היכא דסבר דאין לו עליו עדים ומחל ואחר זמן מצא עדים התם ודאי מחילה בטעות הוא ולא הויא מחילה דאלו היה יודע שיש לו עדים לא היה מוחל, ולא משום דלא הוי קנין אלא אפילו בקנין קנין טעות הוא [ו]לאו כלום הוא.
אבל מחילה שלא בב"ד זימנין בעיא קנין וזימנין דלא בעיא והוא נחלק לב' דרכים, דאם מחל לחבירו חוב שיש לו עליו בין בשטר בין בע"פ מדעתו ומרצונו בלא פשרנים לא בעיא קנין, מדשמואל דאמר [קידושין מ"ח.] המוכר שטר חוב לחבירו וחזר ומחלו מחול, והא מחילה בלא קנין, דאי הוי בעי קנין לא מצי מחיל שכבר הקנהו ללוקח ומסר לו השטר וגם כתב לו שטר עליו כדתנן [ב"ב ע"ו.] וחכמים אומרים בין שכתב ולא מסר וכו' עד לא קנה עד שיכתוב וימסור, אלא ודאי בלא קנין מחיל, וטעמא משום דאמרינן דק בחושבניה ולא פש ליה גביה מידי והרי הוא כמחילה שהודה לו שאינו חייב לו כלום, אלמא בלא קנין הוי מחילה וכ"ש דאם לא מכרו לאחר דמצי מחיל. אבל המוחל ע"י פשרנים ודאי צריך קנין שלא יתבענו עוד, דאי לאו הכי מצי אמר משטה הייתי בכם מפני שהייתם מפצירים בי ולא הייתי יכול להשמט מכם ומבקשתכם ואמרתי דברי כדי לדחותכם מעלי, אי נמי אם פשרה היא מצי אמר אני אמרתי בלבי לקבל מיד מה שיתן והמותר אתבענו בב"ד דהא לא בב"ד אנן השתא קיימינן ואוכל עוד לתבעו המותר ע"פ ב"ד הלכך צריך קנין שלא יתבענו עוד, ועל זה פסקו חכמים [סנהדרין ו'] פשרה צריכה קנין, אבל בב"ד לא מצי אמר משטה הייתי דאין אדם משטה בב"ד לומר לדחותם נתכוונתי דע"פ דבריו הוא נידון הן לזכות הן לחובה, וגם אין יכול לומר אחזור ואגבה המותר בב"ד אחר דכיון שיצא זכאי מב"ד זה שוב אין נזקקים לו ב"ד אחר [ב"ב קל"ח:] הילכך מחילה גמורה [היא] ולא בעי קנין. ומנא לן דהא דפסקו חכמים פשרה צריך קנין דשלא בב"ד עסקינן, דהא כולה שמעתא בפשרה ע"י פשרנים מיירי דלא הוזקקו מתחילה ביניהם אלא לשם פשרה כדתניא [סנהדרין ה':] רשב"ג אומר הדין בשלשה פשרה בשנים אלמא בשלא הוזקקו מתחילה לדין קמיירי, וקסבר רשב"ג דלא בעי קנין כדתניא ושנים שעשו פשרה אין בעלי הדין יכולין לחזור בהן ואי בקנין פשיטא דאין לאחר קניין כלום אלא ודאי בלא קניין כיון דמחל מחל, ואמרינן לימא תלתא תנאי פליגי בפשרה דר"מ אמר תלתא ור"ש תרי וחכמים אומרים חד, אמר רב אחא מ"ד תרי אפילו חד נמי והא דאמר תרי כי היכי דליהוו עלה סהדי ולא יהא אחד מהן חוזר זה מליתן וזה ממה שמחל כדקתני ר"ש לעיל ושנים שעשאו פשרה אין בעלי הדין יכולין לחזור בהן, ואמר רב אשי ש"מ פשרה אין צריכה קנין, כלומר מדברי כולם נשמע דפשרה אין צריכה קנין דר"מ נמי ס"ל כר"ש דלא בעיא קנין ומש"ה בעי ג' דהוו ב"ד ואלימי לאפקועי ממונא בלא קנין אבל ב' לא אלימי, דאי סלקא דעתך דקסבר ר"מ דבעי קנין תלתא למ"ל תסגי בתרי וליקנו מיניה, כלומר לימא תרי כר"ש וליפלוג עליה בקנין (ודילמא) [ולימא] פשרה בב' ובעי קנין, אלא ודאי מדאמר ר"מ פשרה בג' ש"מ דבקנין מודה ליה דודאי לא בעי קנין. ופסיק תלמודא (אתא) והלכתא פשרה צריכה קנין. ומפרש בהלכות גדולות [הל' דיינין סי' נ'] פשרה היכי דמי כגון ממונא דאיכא ביני תרי והוי אינשי בינתיהו למעבד להו פשרה ובעו מן מאן דאית ליה ממונא גבי חבריה [במטותא] ושבק מן ממוניה מידי אי נמי (מחלי) [דשבקיה] כוליה ואחליה וקנו מיניה דכן וכן ממונא אית לך וקא שבקת [ליה], ואי לא קני מיניה מצי הדר ביה דקיי"ל פשרה צריכה קנין. אלמא בפשר דשלא בב"ד קיימי ואיכא למימר (דטעין) [דטעה] דכיון דלא הוזקקו לדין לא אלימי לאפקועי ממונא בלא קנין, אבל כשהוזקקו לדין מתחילה ליכא למאן [דאמר] דבעי קנין דודאי אלימי. ולדברי מר יהודאי גאון זצ"ל מדלא [מ]פליג בפירוש דפשרה צריכה קנין בין היכא דאיתעבידא בתלתא לבין איתעבידא בתרי, [משמע] דסבירא לי' דהא דפסיק תלמודא צריכה קנין אכולהו קאי בין איתעבידא בתרי בין בתלתא. אבל ר"י טוב עלם זצ"ל חילק בתשובות שלו, אפילו בפשרה ע"י פשרנים, וקאמר דע"י ג' לא בעיא קנין. וזו היא השאילה, שנים שבאו לדין ונתפשרו במעמד טובי העיר וקנו זה לזה יכול אחד מהן לחזור בו ולבטל אותו קנין או לא. והשיב הרב כך נראה לי דאין לאחר קנין כלום ואין יכול לבטלו דקי"ל כרב יוסף דאמר [ב"ב קי"ד.] כל זמן שעסוקין באותו ענין, ואפילו כי לא קנו מיניה נמי כיון דבג' הוי מחילה לית ביה חזרה, דכי אמור רבנן פשרה צריכה קנין ה"מ בפני שנים דלא אלימי לאפקועי ממונא בלא קנין אבל ג' אלימי דכב"ד נינהו וכ"ש הכא דבמעמד טובי העיר. ונראין לי דברי רבינו יוסף דאמר אפשרה בשנים קאי פסיק הילכתא דצריך קנין ולא אפשרה בשלשה, דאי ס"ד אשלשה נמי קאי, א"כ כמאן קא פסיק לא כר"מ ולא כר"ש דהא לתרווייהו בג' לא בעיא קנין דבב' אמר ר"ש דלא בעיא קנין וכ"ש בג', אלא ודאי אפשרה בב' קאי, ופסיק הילכתא כר"ש דאמר פשרה בב' אבל צריכה קנין כשהוא בב', דנראין דבריו במאי דקאמר פשרה אפילו בב' אבל בהא אין נראין דבריו דקאמר בלא קנין, אלא נראין דברי ר"מ דאמר דלא אלימי שנים לאפקועי ממונא (אפילו) בלא קנין ולהכי בעי ג' ופסיק הילכתא כדברי שניהם, אבל פשרה בג' ליכא למ"ד דבעי קנין. ויש לומר דמר רב יהודאי גאון זצ"ל נמי הכי ס"ל, והאי דלא מפליג בין ב' לג', משום דלא הוה צריך דהפסק עצמו מוכיח כדפרישית דלא קאי אלא אשנים, והאי דקאמר והוו אינשי בינתייהו, שנים הן ולא (אמ') היה צריך [לפרש] ותו (לא פריש ו)לא מידי.
